רצה הגורל וילדך קיבל את "מתנת" ההגדרה: "הילד בעל הצרכים המיוחדים" סל גדוש ובילתי נראה לעין של לקויות למידה, הפרעת קשב, דימוי עצמי נמוך ותחושת מסוגלות עצמית אשר הלכה והתערערה עם ההתנסויות הלימודיות לאורך השנים, ועוד מיני אתגרים לימודיים חברתיים ורגשיים אשר הלכו עם ילדכם לאורך שנות לימודיו במערכת החינוך.

במקרה הטוב עמדו לימינו החוסן הרגשי והמשפחה התומכת. אמו הלביאה (כן את....) "שרת החינוך" בבית, שהפכה עולמות כדי שיקבל את שהוא זקוק, שנלחמה כדי להעמיד את הצרכים שלו על דיוקם בפני הממסד ולהפוך אותו מ"שודד התאמות" לאדם אשר זקוק להתאמות הללו כדי להביא את יכולותיו וכשרונותיו לידי ביטוי.

והוא- שרד את התיכון!

ובמקרה הטוב גם הצליח לסיים עם תעודת בגרות (כן כן אמא.... גם את סיימת את הבגרות בפעם השנייה בחייך)

נשמע מוכר נכון?

גישות ומודלים חינוכיים למכביר במערכת החינוך, מודל השילוב, תפיסת ההכלה, שעות תמיכה פרטניות, התאמות לימודיות, ועדות בית ספריות, ועדות השמה, הנגשות לימודיות ועוד ועוד

אין ספק שמערכת החינוך עוברת מסע גדוש וארוך של למידה וצעידה קדימה, מסע של חינוך והדרכת צוותי ההוראה, אבחון וזיהוי נכון של צרכי התלמיד, הכרות עם מאפייני הפרעת הקשב ולקויות הלמידה על גווניהם, מתן התאמות לימודיות כל אלו ועוד

ואני, כמי שפוגשת צעירים אלו אחרי שסיימו את השירות הלאומי או הצבאי בבואם לחפש מסגרת לימודים מותאמת נשאלת- ועכשיו מה?

לאורך השנים הבנתי כי לצעירים הללו ולמשפחותיהם חסרה כתובת, הם אינם יודעים לאן לפנות, את מי לשאול, מיהו הגורם שאתו אפשר להתייעץ, מיהו הגורם אשר ייתן את העצה הטובה, יכיר את המסגרות הקיימות, יבהיר להם מהם הזכויות המגיעות להם , יעזור להם לנתב את דרכם.

האם באמת חשבנו שהצורך של צעירים אלו בסיוע ותיווך הסתיים? הפרעת הקשב נעלמה? לקויות הלמידה המורכבות מהם הם סובלים לאורך חייהם חלפה?

האם שכחנו אותם?

האם להם לא מגיעה הזדמנות שווה ללמידה על תיכונית/ הכשרה מקצועית מותאמת?

האם אין לנו חובה חברתית מוסרית לאפשר להם חוויה של הצלחה? חוויה של מיצוי היכולות הגלומות בהם? חוויה של מסוגלות וערך?

לא, אינני מדברת על הצעירים אשר יוכלו להעזר בשירותי האקדמיה ולהסתייע במרכזי התמיכה הקיימים במוסדות ההשכלה הגבוהה ולסיים מסלול לימודי אקדמי עם התואר הנכסף.

מכוונות דבריי היא אל אוכלוסיית יעד מורכבת יותר, אשר תצטרך גשר מובנה ויציב, מתווך ומחזק, בונה ומאפשר יצירת יסודות ואסטרטגיות למידה כבסיס להשתלבותם העתידית בשוק העבודה החופשי. אותם צעירים בוגרים אשר נופלים בין הכסאות וזקוקים למסגרות מכילות ומותאמות כדי לנצל את הפוטנציאל הטמון בהם, אותם צעירים אשר זקוקים למעטפת תומכת, לליווי מאסיבי בלמידה, לתהליך אשר יבנה את הזהות האישית שלהם, יאפשר להם חוויה של הצלחה, יעודד, יראה את החוזקות ויעקוף את החלקים ה"לקויים".

לאורך השנים הם לימדו אותי, שהלקות השקופה שלהם קשה, מורכבת, ומגיעה בדרך כלל במעטפת יפה ואלגנטית, שעשוייה להטעות כל כך....

אבל הם גם הראו לי את השינויים שעשויים להתחולל בנפשו של אדם כאשר הוא מוצא את הנתיב הנכון עבורו. השתלבותם והצלחותיהם מספרות לי כמה משמעותית התמיכה והמעטפת, כמה נכון לעזור להם להאמין שהם מסוגלים, כמה חשוב לסייע להם במציאת הנתיב התעסוקתי הנכון עבורם, כמה הצלחה מביאה הצלחה, כמה האמונה ביכולת מבססת תחושת מסוגלות עצמית ומובילה ליישור הכתפיים ושינויי השפה ...."אני יכול", "אני מאמין בעצמי", "אני אצליח"!

ולכן אמהות לביאות (יסלחו לי האבות שמתפקדים כ"שרי החינוך" בבית....)

המשיכו וסייעו לילדכם למצוא את המסגרת הלימודית העל תיכונית הנכונה, אשר תאפשר שוויון הזדמנויות אמיתי. קרי, טיפוס אל השלב הבא בסולם בצורה מדורגת, מותאמת ועל פי מידותיו.

אנו כחברה מחויבים מוסרית וחברתית, לאפשר שיויון הזדמנויות, לעזור ולנתב את האדם אל מימוש הפוטנציאל .

כותבת המאמר הנה מנהלת מרכז מרופין לקריירה.